הנגשת תכנים במוזיאונים ואתרי תיירות 

הנגשת תכנים במוזיאונים ואתרי תיירות.

תולדות המוזיאונים הם כמעט כתולדות התרבות המערבית, המוזיאון הראשון נוסד ע"י תלמי הראשון במצרים והיה "המשכן למוזות", מקום להוגי דעות ומדענים. במאות ה – 18 וה-19 החלה להתבסס צורת המוזיאונים המודרנים. "חדרי הפלאות", אותם חללים עמוסים באובייקטים מכל התחומים: פוחלצים, סלעים, תמונות, פסלים ומה לא . . . כאן התחיל האיסוף של ה"אובייקטים" לצרכי תצוגה. המוזיאונים הלכו התבססו והתמסדו. בראשית המאה הקודמת היו המוזיאונים הגדולים, מוסדות שהציגו אלפי "אובייקטים" על קירות או ויטרינות, בחללים אין סופיים. המתקדמים שבהם צרפו פתק קטן עם הסבר. בשנים האחרונות אנו עדים לשינוי מהותי בגישת עיצוב המוזיאונים והתצוגות בם. המוזיאונים משקיעים הרבה יותר משאבים במוצרי המחשה. הם עושים זאת מסיבות שונות, בעיר משיקולים כלכליים ומהצורך למשוך קהל. גם הטכנולוגיה מתקדמת בקצב מסחרר ומציעה מגוון רחב של דרכי המחשה אטרקטיביות בעלויות סבירות.

כמו כל נושא הנגישות בארץ, גם תחום הנגישות במוזיאונים הינו תופעה חדשה של השנים האחרונות. עד לאחרונה כל שבוצע היה הנגשה פיזית. בהנחיות לתכנון מוזיאון של משרד החינוך והתרבות מופיע סעיף קטן המפנה לחוק התכנון והבנייה. כל תחום הנגשת השירות הינו חדש. תחום הנגשת התכנים, כמעט ואינו מוכר למעט התייחסויות בתקנות השירות כפי שיפורטו בהמשך.  

קשה למצוא דוגמאות להנגשת תכנים במוזיאונים ואתרים וקשה שבעתיים למצוא דוגמאות טובות לכך. אחת מהם היא המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMa). אתר המוזיאון, אם אינו נגיש במיוחד, מפנה במהירות למגוון פעילויות לאנשים עם מוגבלות. הפעילויות כוללות, בין השאר, חוגים לאנשים עם מגבלות קוגניטיביות (ילדים ומבוגרים), ו"סיורי מגע" מיוחדים לאנשים עם לקות ראייה. כמו כן קיימות תכניות מיוחדות לאנשים עם דמנציה, לקויי שמיעה, בעיות קשב ועוד. על עושר הפעילות המופיעה באתר מעיבה בעיני העובדה שבביקורי האחרון (2012) במוזיאון, פניתי למרכז המידע בכניסה ובקשתי מידע על פעילות לאנשים עם מוגבלות ולא קבלתי שום מענה. כעיקרון, נראה שהגישה כאן, היא התייחסות פרטנית להפעלת ציבור זה  באופן נפרד ולא כחלק אינטגראלי מהפעילות השוטפת במקום. גישה זו נמצא גם במוזיאון לאומנות בבוסטון (MFA). האתר שלו מפרט מגון רחב של פעילויות לפי סוג המגבלה. מוזיאון הלובר בפריז מציע מגוון סיורים לאנשים עם מוגבלות בתיאום מראש  וכן פתרונות נקודתיים (בעיקר בשפה הצרפתית) למטייל העצמאי.

כאמור הגישה הרווחת במוזיאונים היום הינה פעילות נפרדת, קבוצתית, בדרך כלל תוך תיאום מראש, המשתמשת בתשתיות המוזיאון כפלטפורמה להדרכה. זו אכן התקדמות מרשימה אך עדיין אינה עומדת בהגדרת החוק ל"שימוש שוויוני ועצמאי". בניסיון למצוא אתרים אשר דואגים לעיצוב מכליל של התצוגות נוכל לקחת לדוגמה את מוזיאון המדע בפריס (לה וילט), בביקורי הראשון שם לפני למעלה מעשור, התרשמתי מאוד מעבודות ההנגשה שבוצעו לעיוורים. ליד כל מוצג הוכן העתק שלו למישוש, וכן הוכנו שלטי הסבר ליד מוצגים אחרים הכוללים תבליטים וכיתוב ברייל באותם ימים גישה שכזו הייתה באמת יוצאת דופן ומרשימה. היום אני מבין יותר את חסרונותיה, למשל: החשיבה הייתה לאנשים עיוורים, ללא כל התייחסות לרוב ציבור לקויי הראיה שאינו עיוור ודרישותיו שונות לחלוטין. גם כתב הברייל, אינו מהווה היום פתרון מתאים מאחר ורוב העיוורים אינו מכיר אותו. למרות בעיות אלו, זו בעייני גישה התואמת יותר את רוח החוק.

ראינו זאת במקומות רבים בעבר, כמו ברומא, אך גם היום עדיין מוצבים שלטים כאלה וגרועים יותר כמו אלו שהוצבו באתרי המורשת של אונסק"ו בארמניה,  או בשמורות טבע בצפון איטליה.

 גן העיוורים ביער בן שמן , הוא דוגמה נוספת לפרויקט מקסים בהנגשת תכנים, שאינו ממלא את ייעודו בשל חוסר הבנה בסיסית של המתכננים לגבי הצרכים והיכולות של הציבור אליו הם פונים. שוב, גם כאן ניתן לראות פנייה רק לעיוורים תוך התעלמות משאר לקויי ראיה, שימוש בברייל ובעיקר, תרשימי תבליט שאף עיוור אינו מסוגל להבין.

למרות ההתקדמות הרבה, המצב כיום בתחום הנגשת התכנים במוזיאונים, אינו מזהיר, בלשון המעטה. גם תקנות השירות שיכנסו לתוקף, לא ישנו את המצב מהותית. האישור הגורף שניתן בתקנות לפטורים על בסיס "שיקולים אוצרותיים" מרוקן חלק גדול מהתקנה מתוכן.  דרך אחת אפשרית הינה, (כפי שטוענת מיה הלוי, מנהלת מוזיאון המדע): "יצירת מחויבות חברתית אזרחית כוללת ניסוח מחודש של מטרות המוזיאונים ודרכי פעולתם". רק ההבנה של מנהלי המוזיאונים, שהנגשה אמיתית היא חלק מחובתם כמנהלי משאבי התרבות האנושית, תשנה את המצב. סביר להניח שמצב זה יגיע רק בעוד זמן רב, תוך שילוב בין חוק, חינוך ולחץ חברתי.